<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן שער הגמול</h1>
<h2>דף צ.</h2>
ועכשיו יש לנו לפרש העונש הגדול שהוא הכרת, והוא באמת אבדון הנפש, וכך אמרו בסיפרא לפי שהוא אומר כרת בכל מקום ואיני יודע איזהו תלמוד לומר והאבדתי את הנפש ההיא למד על הכרת שאינו אלא אבדן, אלא שהאבדן הזה אינו בלא עונש וצער שימות הרשע ותאבד נפשו ותשוב כנפש בהמה או תתבטל לגמרי, כי זאת הבריאה החיה אי אפשר שתאבד מאליה באבדן הגוף, כמו שאי אפשר לאחד מן המלאכים להבטל בביטול אחד מגופי הנבראים אם גלגל או זולתו, ואי אפשר שתשוב כנפש הבהמה ותתבטל, כי נפש הבהמה תשוב ליסודה שהוא האויר והיסודות כשאר כל הדברים הגופיים השבים ליסודם ועפרם בין דקים בין גסים, ולא אבד דבר מיום שנברא העולם ועד עכשיו רק בענין הזה להתגלגל ולשוב ליסודו, והוא אבדן כל האובדים כל זמן קיום העולם, כל שכן שזאת הנפש שהיא עליונה אי אפשר שתהיה בטלה ואובדת, ולא שתשוב בהמית ותצטרף (נ"א: ותצטרך) אל היסודות הארבע שאינן ממינה, כי זה אינו אמת בקבלה והוא רחוק מאוד מן העיון מכל מה שבטלוהו המתחכמים, ואם היא תשוב ליסודה כתולדות הנבראים בעלי ההויה וההפסד שהם שבים ליסודם אשריה וטוב לה כי הוא השכר הגדול והגמול הנכבד.
אבל הענין הזה כולו ממה שנזכר למעלה מדברי רבותינו, שחייבי העונש הזה נדונין בגיהנם י"ב חדש לפי הראוי להם, לאחר גמר דינם נשמתן נשרפת והם נעשים אפר כלומר שנתבטלה יצירתן ממה שהיתה כבר, כדבר הנשרף המושב לאפר, ורוח האלהים יתברך שמו והוא רוח הנחה ורצון, מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים כלומר במדרגה שהיא למטה מעונג הצדיקים ומנוחתן, והיא מדרגה שאין לה בה עונש וצער כבתחלה ולא נועם ועונג כצדיקים, והמצפצפים ועולים שהזכירו רבותינו ז"ל עולין לאחר דינם למדרגה שיש בה מנוחה ועונג, ולא כענין הצדיקים, אמרו במסכת שבת (קנ"ב ב') אלו ואלו, בין של רשעים בין של בינונים, נמסרים לדומה, הללו יש להם מנוחה והללו אין להם מנוחה וכמו שאנו עתידין לבאר. והרשעים הגמורים החמורים שנדונין לדורי דורות, רצון האדון יתברך מקיים אותן, ודן הנפשות ההם בעונש וצער שאינו מכלה הנפש החוטאת ההיא כדכתיב כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה.
אף במדות הגוף כן, נוח לאדם שהוא מתיסר ביסורין קשין שימות ביסוריו לשעתו, יותר משיחיה ימים רבים ולא יהא סוף וקץ ליסוריו וצערו, כך אמרו בירושלמי במסכת פאה (פ"א ה"א) רובו זכיות יורש גן עדן רובו עבירות יורש גיהנם, היה מעויין אמר ר' יוסא בר חנינא נושא עונות אין כתיב כאן אלא נושא עון הקדוש ב"ה חוטף שטר אחד מן העבירות והזכיות מכריעות וכו', וכבר נזכר למעלה הענין הזה.
העונש הזה של גיהנם, מיד הוא בא לאדם אחר המיתה, תכף שהרשע מת נפשו מתקשרת בגלגל האש ומשם נצמדת לנהר של אש היוצא מתחת כסא הכבוד, שהוא מיסודי הגלגל וכח האשות כולן, והוא יורד לגיהנם ועמו מתגלגלת ויורדת לשם, וזה הענין דומה לגלגולי הסבות החוזרות להוייתם בכל הנבראים והוא נכון ומתקבל אפילו לבעלי העיון הפילוסופי.
הנפש הזאת החוזרת ליסוד האש ונצמדת לו בין בתחלה בין בסוף נמשכת בדעתה להתעלות ולהדבק בעליונים כשאר כל הדברים שתולדתן לשוב, ועובי העוונות וגסות החטאים שהבדילו בינה לבין בוראה מונעים אותה ונמשכת ונצמדת באש של גיהנם, ומחשבה זו הנמנעת ממנה היא יסורין וצער גדול שאין לו חקר ותכלית מלבד צערי גיהנם, וזה מענין הכרת הוא, לומר שהיא נכרתת מיסודה כענף הנכרת מן האילן שהוא חי ממנו, כך אמרו חכמים ז"ל (שבת קנ"ב ב') ושל רשעים זוממות והולכות שנאמר ואת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע, ופירוש זוממות מלשון אשר יזמו לעשות (בראשית י"א), והענין כמו שפירשנו.
ומנין לנו שהוא בא מיד לאחר המיתה, ואינו מן הדינין העתידין להיות לימות המשיח והעולמות הבאים לדעותינו וקבלותינו, כך אמרו חכמים במשנת עדיות (פ"ב מ"י) משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש שנאמר והיה מדי חדש בחדשו וגו', ואמרו בקידושין (ל"א ב') מכבדו בחייו מכבדו במותו, במותו אומר כך אמר אבא מרי הריני כפרת משכבו והני מילי בתוך י"ב חדש אבל לאחר י"ב חדש אומר זכרו לחיי העולם הבא, ואמרו במסכת תענית (י"א א') בשעת פטירתו של אדם כל מעשיו נפרטין לפניו ולא עוד אלא שמצדיק עליו את הדין ואומר יפה דנתוני וכו'. והזכירו באגדה (ב"ב ע"ד א') בענין עדת קרח כל תלתין יומין מהדרא להו גיהנם כבשר בקלחת ואמרי משה אמת ותורתו אמת והן בדאין. ובענין אלישע בן אבויה אחר אמרו (חגיגה ט"ו ב') כי נח נפשיה דאחר אמרי לא מידן לידייניה ולא לעלמא דאתי ליתי, לא מידן לידייניה משום דגרס באורייתא ולא לעלמא דאתא ליתי משום דחטא, אמר ר' מאיר מתי אמות ואעלה עשן מקברו, כי נח נפשיה דר' מאיר סלק קוטרא מקבריה דאחר, ומעשה נסים היה להראות כן, וכך אמרו עלה בירושלמי (חגיגה פ"ב ה"א) מן דקברוניה ירדה אש מן השמים ושרפה את קברו, ובמדרש תלים אמרו אמר דוד ע"ה בידך אפקיד רוחי בשעת מיתה, פדית אותי ה' מן גיהנם, ומפורש אמרו באגדה בכל ערב שבת דומה שר הממונה על הנפשות מכריז ואומר הנח להם לרשעים האלו וינוחו ומניחין אותן כל השבת כולה ובמוצאי שבת עם חשיכה צועק המלאך שהוא ממונה על הרוחות חזרו לכם רשעים לגיהנם שכבר השלימו ישראל סדריהן, ולכך ישראל מזכירין בסדר מוצאי שבת ואומרין ויהי נועם ה' אלהינו עלינו וגו', הא למדנו מדבריהם שהרשעים מיד כשמתים נפשותיהן נידונות בגיהנם כפי הראוי להם, וכפי מה שנתבאר למעלה מפירושי העונש ההוא והדין ההוא, וזאת אמונת כל מחזיק בדברי רבותינו ז"ל ומאמין בקבלתם, ועם מה שפירשנו לא ירחיק דבריהם אחד מבעלי העיון אלא המשתבש מהם או הרשע המתפקר.
הכרת הזה שאמרנו שהוא אבדן הנפש, אינו בכל מחוייבי כריתות, שהצדיק הגמור שתקפו יצרו ואכל כזית מן החלב אינו נכרת ואבד מן העולם הבא, ואפי' בעל אחת מחייבי כריתות אינו אבד לגמרי מגן עדן ומן העולם הבא, שהרי כשמנו חכמים במשנתנו (סנהדרין צ' א') ואלו שאין להם חלק לעוה"ב לא מנו אלא הכופרים בעיקרי התורה, אלא כך הוא ביאור הענין, שהכרת המפורש בתורה עונש מכופל הוא לגוף ולנפש, מי שזכויותיו מרובין מעוונותיו אע"פ שיש בהם מחוייבי כרת, העונש מגיע לו בגופו והוא מת בחצי ימיו כמו שאמרו במשקין (מו"ק כ"ח א') מת בן חמשים שנה זו היא מיתת כרת, ואמרו בספרי (פ' חוקת) מפני מה ענש להלן מיתה וכאן כרת ללמדך שכרת היא מיתה ומיתה היא כרת, ולזה רומז בתורה במקצת הכריתות שנאמר בהם ונכרת האיש ההוא מעמיו, לאחר שמת זה המחוייב כרת בגופו כיון שרובו זכיות אינו יורד לגיהנם אלא זוכה למעלה הראויה לו מחלקי גן עדן.
ויש במחוייבי כרת מי שעונותיו מרובין מזכיותיו, ועונש כרת שלו מגיע לנפש החוטאת לאחר שתפרד מן הגוף שהיא נכרתת מחיי גן עדן, והם הרשעים שהזכרנו שעונותיהן מרובין, ויש בכללן עון פושעי ישראל בגופן ששנו חכמים שיורדין לגיהנם ונדונין בה י"ב חדש, לאחר י"ב חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים, ומחוייבי כריתות הללו הם שרומז בהם הכתוב ונכרתה הנפש ההיא מלפני, וכתיב והאבדתי את הנפש ההיא, רשעים הללו אין להם כרת בגופן אלא פעמים שחיים בשלוה ומזקינים בעה"ז כדכתיב (קהלת ז') ויש רשע מאריך ברעתו, וכפי מה שכתבנו למעלה.
ויש עוד במחוייבי הכרת שגופו נכרת מחיי העולם הזה ונפשו נכרתת אפילו מחיי העולם הבא ואין צריך לומר מחיי גן עדן, לפי שהוא נידון בגיהנם לעולם, והם עובדי ע"ז והכופרים כגון אלו שמנו חכמים במשנת ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים ואפיקורוס ומה שהוסיפו עליהן בברייתא, דקתני בתוספתא הוסיפו עליהן הפורק עול והמפר ברית בשר והמגלה פנים בתורה, והני דקתני באידך ברייתא התם המינין והמשומדין והמסורות ושפרשו מדרכי צבור ושחטאו ושהחטיאו את הרבים ושנתנו חתיתם בארץ חיים יורדין לגיהנם ונדונין לדורי דורות וכו', ורשעים הללו הם שכתוב בהם הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה ודרשו רבותינו (ספרי פ' שלח) הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא, כפל זה לא נאמר בתורה אלא בענין ע"ז ומגדף וכיוצא בהם, דכתיב כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה ודרשו במסכת שבועות (י"ג א') כי דבר ה' בזה זה הפורק עול ומגלה פנים בתורה ואת מצותו הפר זה המפר ברית בשר, ושם אמרו בפירוש שאין כפל הזה שבכרת נדרש בכל עבירות שבתורה אלא באלו שבכתוב הזה, ולפיכך לא מנו רבותינו אלא אלו הנזכרים וכיוצא בהם לפי שהכתוב הזה בענין ע"ז נאמר, וריבה הכתוב את אלו והוא הדין לכל הכופרים בעיקר וכן בשאר רשעים המוחלטין, לפי שמצאו בהן בקבלה כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה, הא בשאר הכריתות אינו כן אלא כמו שביארנו.
אע"פ שיש בחטאים האלו החמורים כרת בגוף בעוה"ז וכרת בנפש לעוה"ב, יש כופר בעיקר שמאריכין לו ואוכל חיי העוה"ז. וא"ת והיאך תולין לו על כרת שבגופו, אם בשביל זכות שעשה, אין לכופר בעיקר זכות לעולם, לפי שהוא עושה לשם כפרנותו ולא לשם הקב"ה יתברך, זו אינה קושיא שיש בדרכיו של בעל הרחמים לרחם על מי שעושה טובה ומעשה הגון בעוה"ז אפילו עשאו לשם ע"ז, כגון מה שאמרו חז"ל באומות העולם עכו"מ, וכן בדברי הנביאים מקצת אומות שנגזר עליהם גלות בשביל מה שעשו לישראל ושאר אומות שלא הרעו להם לא נגזר עליהם גלות, וכן הכתוב מזהירנו לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו, וכ"ש שכבר רמזנו סוד שיש בו תיקון כל השאלות הללו שהדין נותן להתלות אפילו לעובד ע"ז להכעיס, ברוך שופט הצדק שיסד הכל ברחמים.
ואחרי שביארנו אמונתם ודבריהם ז"ל, צריכין אנו לחוש ולפרש דברי הרב הגדול ר' משה בר מיימון ז"ל, כתב בספר המדע שכר הצדיקים הוא שיזכו לנועם זה ופרעון הרשעים שלא יזכו לחיים אלא יכרתו וימותו, וכל מי שאינו זוכה לחיים אלו הוא מת שאינו חי לעולם אלא נכרת ברשעו ואבד כבהמה, וזהו הכרת שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא, מפי השמועה למדו הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא, כלומר שאותה הנפש שפירשה מן הגוף בעולם הזה אינה זוכה לחיי העולם הבא אלא גם מן העולם הבא נכרתה. עוד כתב הרב ז"ל הנקמה שאין נקמה למעלה ממנה שתכרת הנפש ההיא שעונה בה, וזה האבדן הוא שקורין אותו הנביאים דרך משל באר שחת ואבדן ותפתה ועלוקה וכל לשון כליה והשחתה, לפי שהיא הכליה שאין אחריה תקומה וההפסד שאינו חוזר לעולם, כל אלו דברי הרב ז"ל.
מי שרואה דברים הללו לבו נוקפו שמא נטה דעת הרב ז"ל לומר שאין עונש ויסורין לנפש החוטאת ולא תשיג אותה צער כדרך החיצונים, חס ושלום, אלא דברי הרב ז"ל על סוף האבדון והכליון החרוץ שאין אחריו עונש ונקמה, והוא הכרת שהוא בטול הנפש, וכלל בה שהביטול הזה מלבד מה שנתיסרה תחלה בענשי גיהנם ויסורין שבו, הוא עונש גדול ואבדן חמור, לפי שאבדה הנועם הגדול שהיתה ראויה לו מצד שהיא בריה זכה שלוקחה ממקום הכבוד כמלאכים או למעלה מהם, והוא זכות הצדיקים ומעלתם שהם זוכים לה כמו שפירש הרב ז"ל וכמו שאנו עתידים לבאר, ואע"פ שלא פירש הרב ז"ל כל צרכו בביטול הזה שיהיה מתוך דין ויסורין, יש ראיה בדבריו ללמד עליו זכות, שהרי כתב בפרק אחד מפרק הספר הנזכר, כל הרשעים שעונותיהן מרובין דנין אותם כפי חטאותיהם ויש להם חלק לעוה"ב שכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב, ואלו שאין להם חלק לעוה"ב אלא נכרתין ואובדין ונידונין כפי גודל פשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים המינין והאפיקורסין והכופרים בתורה וכו', הרי שהפריש בין חייבי הכרת הגמור ובין הנדון כפי רשעו, ואם אין שם מקום של עונש ויסורין לנפש מהו המשפט הזה שנדון בו הרשע כפי רשעו ובסוף יש לו חלק לעולם הבא, הא אין הכוונה אלא כמו שפירשנו.
אבל יש לו להרב ז"ל במקום אחר דברים משבשים הדעות, חזר ושנה זה הענין בפירוש המשנה בפרק חלק, ואמר כי העונש הגדול הוא שתפסק הנפש ותאבד ושלא תשאר, והוא מה שנזכר בתורה בענין כרת כמו שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא ואמרו ז"ל הכרת בעוה"ז תכרת לעוה"ב, ואמר הכתוב והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים וכך מי שהיה נמשך אל התענוגים הגשמיים וישליך האמת אחרי גוו ויגביר השקר על האמת, יכרת ויאבד מן המעלה ההוא וישאר גוף אובד בלבד, וכתב ואולם גיהנם הוא כינוי על עונש הרשעים ולא התבאר בתלמוד איך יהיה זה העונש, אבל מקצתם אומרים כי השמש תקרב אל הרשעים ותשרפם והביאו ראיה מן הפסוק הנה יום בא בוער כתנור וגו', ומקצתם אומרים כי חמימות נפלאת תבער בגופם ותשרפם והראיה על זה רוחכם אש תאכלכם, אלו דבריו ז"ל.
ואינם דברים נוחים לדעתנו, מפני שדברי רבותינו במחלוקת הזה שהזכיר אינם על דיני גיהנם המצוי תמיד, שהוא לדברי הכל מקום דין באש נפלאה דקה, בראה האלהים לענוש ולאבד רחקיו ולהצמית כל זונה ממנו, אבל יש לדעת רבותינו ז"ל עוד יום מועד לדין עמים, והוא היום שהנביאים מיעדין אותנו הנה יום בא בוער כתנור, ואמר מלאכי יום ה' הגדול והנורא, ואמר ישעיה ויצאו וגו', כי כמו שנדונין בראש השנה על חיי העולם הזה, ונדון כל אדם ביום מיתתו על שכר נפשו ועונש גיהנם, כן נידונין הכל ביום הגדול מתחלת ימות התחיה על ענין אותו שכר העתיד לעולם הבא, אם ראוי לתחיית המתים ולנועם הגוף והנפש באותו זמן, וכן כתוב באותו העת ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם, והם הרשעים כגון אומות העולם ועובדי ע"ז שנגמר דינם לדראון עולם ושלא ינעמו בחיים ההם, אלא ישארו בדראון שלהם או יכפל עליהם עונש ממדה קשה לרעה הימנה כפי מה שנתחייבו, ועל הדין הזה שנינו במשנה אנשי דור המבול אין להם חלק לעולם הבא ואינן עומדין בדין, ואנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא אבל עומדין בדין.
וכן בכל מקום שתמצא בדבריהם ז"ל אריכות העונשים לעתיד, הוא מהכרתת הנפש החוטאת בדין ההוא, כמו שאמרו בואלה שמות רבה (פ"ל כ') שאלו ישראל לבלעם אימתי הוא אמר להם אראנו ולא עתה, אמר להם הקב"ה זו היא דעתכם אי אתם יודעין שסופו לירד לגיהנם ואינו רוצה שתבא ישועתי וכו', זה הענין לדין גיהנם העתיד ביום הדין הגדול. ויונתן בן עוזיאל אמר בתרגום כי לא ביד יקחו (שמואל ב' כ"ג) בכן לית פורענותהון ביד אינש, אלהין באישתא עתידין לאיתוקדא יתוקדון באתגלאה בית דינא רבה למיתב על כורסי דינא למידן ית עלמא. בתרגום ירושלמי דתהלים בפסוק כחלום מהקיץ (תהלים ע"ג), היך חלמא מן גבר רווי דמתער משנתיה ה' ליום דינא רבא באתערתהון מן בית קבורתהון ברגוז דמותהון תבסור. ואמרו במכילתין (פ' בשלח) אם תזכו לשמור את השבת תנצלו משלש פורעניות מיומו של גוג ומחבלו של משיח ומיום דין הגדול. ואמרו באגדה (ויק"ר פכ"ו) בילמדנו ובמקומות אחרים במדרש למה הרגזתני להעלות אותי שהיה שמואל מתירא שהגיע יום הדין, ואע"פ שכבר מת זה כמה היה סבור שהוא יום הדין העתיד שהכל נידונין בו.
ועל זה אמר ריש לקיש (ע"ז ג' ב') שאין גיהנם לעתיד לבא והוא יום הדין הזה לעתיד לבוא אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה ומקדירה רשעים נידונין בה וצדיקים מתרפאין בה, והם הצדיקים שזכו לתחיה ועמדו במומם כמו שהלכו, מת חגר או סומא עומד במומו כמו שאמרו חכמים ז"ל (סנהדרין צ"א ב') שמא לא יאמרו מן השמים ריפא אותם אלא אחרים הם, והביא ראיה לזה מדכתיב הנה יום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש ולהט אותם היום הבא אמר ה' צבאות אשר לא יעזוב להם שורש וענף וכו', ודרשו לא שרש בעה"ז ולא ענף לעולם הבא, והצדיקים שמתרפאין בה דרש עוד ריש לקיש וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה, והנה אין זה מן הגיהנם ההווה לאדם אחרי המות. וכן דרשו בתחלת מסכת ע"ז (שם) ותעשה אדם כדגי הים מה דגים שבים כיון שקדרה עליהם חמה מיד מתים אף בני אדם כיון שקדרה עליהם חמה מיד מתים, והעמידוה בעולם הבא כדריש לקיש דאמר ר"ל אין גיהנם לעתיד לבא אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה וכו', הרי ביארו כי זו המימרא של ר"ל אינה אלא בעוה"ב והוא עולם שאחרי התחיה כמו שאנו עתידין לבאר בראיות גמורות בע"ה יתברך.
וכן המימרא הזו שנויה עוד בבראשית רבה (פ"ו ט') גלגל חמה יש לו נרתיק מה טעם לשמש שם אהל בהם, ובריכה של מים לפניו בשעה שהוא יוצא הקב"ה מתיש את כחו במים שלא יצא וישרוף את העולם, אבל לעתיד לבא הקב"ה מערטלו ומלהט בו את הרשעים מה טעם ולהט אותם היום הבא, ואתה יודע שדין גיהנם בכל יום הוא מכלל הזמן הזה ההוה עכשו כפי מה שנתפרש מדברי רבותינו ז"ל, וזה הנזכר בכאן בזו המימרא אינו אלא לעתיד לבא לכשיתערטל השמש מן הנרתק הזה שהזכירו עליו שהוא בתוכו בעולם הזה כמו שכתוב לשמש שם אהל בהם, והחזירו עוד מימרא זו במדרש תהלים ואמרו מה הקב"ה עושה לעתיד לבא שולף אותו מנרתיקו ומביאו לרקיע השני ודן בו את הרשעים, וכן דברי החכם האחר (ב"ר פ"ו י') והוא ר' יהודה ברבי אלעאי אמר לא יום ולא גיהנם אלא אש היא שהיא יוצאה מגופו של רשע ומלהטתו, כל אלו הדברים לעתיד לבא הם. וכן אמרו עוד אפילו בשעה שהקב"ה מחזיר נשמות לפגרים מתים נשמתן קשה להם וכו', שתי אלו המימרות ענין אחד ליום העתיד שכתוב ואלה לחרפות לדראון עולם, ואיך יעלה על לב גורס תלמוד שיאמר ריש לקיש שאין גיהנם וכמה ברייתות שנויות בתלמוד בענין המקום והאש ההוא, כדתניא בפסחים (נ"ד א') אמר ר' יוסי אור שברא הקב"ה בשני בשבת אין לו כביה עולמית, והיו מקשים על ריש לקיש מן הברייתא וסותרין דבריו בתיובתא, והוא עצמו ריש לקיש הזכיר בעירובין (י"ט א') אור של גיהנם, והלשון עצמו מוכיח שלא אמר אין גיהנם בעולם אלא אין גיהנם לעתיד לבא, אלא שהענין כמו שפירשנו והדברים כמו שביארנו.
ועם כל זה גלה לנו הרב ז"ל דעתו שהוא מאמין בעונש דין וצער, יהיה באיזה זמן שיהיה אחרי המות, שלא התבאר לדעתו בתלמוד ולא הסתפק ממנו אלא איכות הדין והצער הזה. וזה התנצלות לרב ז"ל ולמוד זכות לחכם גדול וחסיד כמותו ז"ל, ופירוש למימרא של ריש לקיש שלא תשבש דעת קצת התלמידים או שלא יתלו בה החיצונים שהטינא בלבם.
וכללו של דבר, מבואר הוא מדברי חכמים ואחוז ביד מקבלי התורה שגיהנם הוא מקום דין ומשפט לענוש בו החטאים בנפשותם ביסורין וצער שאין להם דמיון בעוה"ז, לפי שיסורי העולם הזה הן בגוף שפל גס הבריה ועב ההרגש וכבד, והעונש והצער ההוא בנפש הזכה הדקה בברייתה, וכמו שהרגש האדם בנגיעת המחט בבשרו רב מהרגש החמור מפני גסות ברייתו, ואף בבני אדם עצמן זכי הגוף והנקיים בדעות וביצירתן מרגישין ביסורין וצער יותר מן הגסים עבי הגוף משובשי הדעות וההרגש, המורגלים במלאכות הכבדות והנמבזות שנעשה בשרם כבשר הסוס והפרד, כן הרגש הנפש ביסוריה גדול מאד מיסורי הגוף לרוב הרגשתה וזכות ברייתה, ואין ערך ודמיון בין אותו הצער החזק הגדול ובין צער בעלי החיים בגופותם בשום פנים.
ועוד הדין הזה נכפל על מחוייבי הכרת ביום הדין הגדול ונדונין בו בגיהנם עד שמתאכלין שם, או לדעת ריש לקיש שבחמה היוצאה מנרתקה הם נדונין, ומכל מקום מיסורי אש של גיהנם הוא, שהחמה הזו שנתערטלה מן הנרתיק מיסוד האש העליון שאור של גיהנם הווה ממנו היא וכמו שנתפרש למעלה, ומכאן יבין כל בעל שכל שאין מחלוקת בין רבותינו בעיקר מכל עיקרי הדינין הללו העתידין וכל דבריהם עולין בסגנון אחד.
והנה כבר נתבארה אמונתנו בגן עדן ונרמזה כפי הראוי ועכשיו נחזור לשכר הגדול שהוא העולם הבא. והנה דבר ידוע כי הזוכה שבדברי רבותינו הוא המזומן לחיי העולם הבא, והמתברך מהם אומרים עליו זכרו לחיי העוה"ב, ועיקר השכר אצלם בכל המצות הוא העוה"ב כמו שאמרו ותשחק ליום אחרון שכל שכרן של מצות אינו אלא לעוה"ב, ועיקר השכר אצלם בכל המצות הוא העוה"ב כמו שאמרו ותשחק ליום אחרון שכל שכרן של מצות אינו אלא לעוה"ב, ואמרו צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי העוה"ב כמו שהזכרנו בברייתא למעלה, הנה שמו שכר צדיקים הגמורים ומעלתן חיי העוה"ב, וכן האובדים אצלם הם השנויין במשנתנו ואלו שאין להם חלק לעוה"ב האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים וכו', וזה העוה"ב שהוא סוף מתן שכרן של מצות, דבר מסתפק הוא במשנה זו ולא נתבאר בפירוש אם הוא עולם הנשמות ושכרן המגיע לכל אחת מהן בעצמה אחרי המות מיד כמו שהזכרנו, או הוא עולם אחר שיתחדש ויהיה השכר בגוף ובנפש או לנפש בלבד בזמן ההוא המתחדש.
וראינו שאמרו בגמרא על המשנה הזו וכל כך למה תנא הוא כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהא לו חלק בתחיית המתים, לפי שכל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, וזה מורה כי העוה"ב הוא עולם השכר לאותן שהקב"ה מחיה בתחיית המתים ואינו עולם הנשמות שקראנו אותו גן עדן, אלא עולם התחיה הוא, ושם אמרו אמר ר' אלעזר ב"ר יוסי בדבר זה זייפתי ספרי הכותיים שהיו אומרים אין תחיית המתים מן התורה, אמרתי להם זייפתם תורתכם ולא העליתם בידכם כלום שאתם אומרים אין תחיית המתים מן התורה הרי הוא אומר הכרת הכרת הנפש ההוא עונה בה הכרת תכרת בעוה"ז עונה בה לעוה"ב, מכאן הראה להם תחיית המתים לומר שאם אין תחיית המתים אותו עולם בטל הוא, וכיון שחייבה תורה לעובד ע"ז כרת מאותו עולם נמצא תחיית המתים למד מאליו מן התורה, ושם הקשו בגמרא א"ל רב פפא לאביי ולימא תרווייהו מהכרת תכרת, דברה תורה כלשון בני אדם, ואמרינן כתנאי הכרת תכרת הכרת בעוה"ז תכרת בעוה"ב דברי ר' עקיבא אמר לו ר' אלעזר בן עזריה והלא כבר נאמר את ה' הוא מגדף ונכרתה וכי שלשה עולמים יש אלא הכרת בעה"ז ונכרתה לעוה"ב והכרת תכרת דברה תורה כלשון בני אדם, למדנו מכאן כי הכרת הוא אבדן הנפש מן הגוף והכרתה ממנו בעוה"ז, והכפל בעונשי עבודה זרה להכרת מן העוה"ב, ואין עולם שלישי שיהא ראוי בו כרת, כי דיני גיהנם בנפש בזמן הזה אין בו הכרתה כלל שנאמר (ש"ב י"ד) ולא ישא אלהים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, אלא לאותן שאינן עומדין בדין שנכרתין בו ואובדין שם, והם עצמם ממה הוא כריתתן מחיי העוה"ב.
ועוד אמרו שם בגמרא בפ' חלק מנין שהקב"ה מחיה מתים שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום מה היום כולכם חיים אף לעוה"ב כולכם חיים, ושם אמרו רב חסדא רמי כתיב וחפרה הלבנה ובושה החמה וכתיב והיה אור הלבנה כאור החמה לא קשיא כאן בעוה"ז כאן בעוה"ב כלומר בעוה"ז לימות המשיח (נ"א: לעתיד לבוא). והקשו ולשמואל דאמר אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד אידי ואידי לעוה"ב לא קשיא כאן במחנה צדיקים כאן במחנה שכינה, ובודאי הם ז"ל לא יפרשו אור הלבנה כאור החמה בעולם הנשמות אלא קראו הזמן שהוא אחר תחיית המתים עולם הבא, וכן אמרו (ק"י ב') בדור המדבר באין הן לעוה"ב שנאמר ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה, ובעשרת השבטים שנו עשרת השבטים אינן עתידין לחזור, ותניא רבי אומר באין הן לעוה"ב שנאמר והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים, וזה הענין אינו בעולם הנשמות, ושם (צ"א ב') אמר ר' יהושע בן לוי מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה הללוך לא נאמר אלא יהללוך מכאן לתחיית המתים מן התורה, ואמר ריב"ל כל האומר שירה בעוה"ז זוכה ואומרה לעוה"ב שנאמר אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה, הנה אלו שתי המימרות שתיהן לריב"ל וענין אחד הם בביאור וקורא עולם שאחרי התחיה עולם הבא, ושם (צ"ב א') אמרו כל פרנס שמנהיג את הצבור בנחת בעוה"ז זוכה ומנהיגן לעוה"ב, ובמסכת שבת (ס"ג א') אמרו לענין היוצא בכלי זיין בשבת ר' אליעזר אומר תכשיטין הם לו ואמרו לו וכי מאחר דתכשיטין הן לו מפני מה הן בטלין לימות המשיח מפני שאינן צריכין שנאמר לא ישא גוי אל גוי חרב, והקשו מזה ופליגא דשמואל דאמר שמואל אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד, ואמרו לשון אחר אמר להם רבי אליעזר אף לימות המשיח אין בטלין אבל בטלין לעוה"ב והיינו דשמואל, הפרישו בכאן בין ימות המשיח ובין העולם העתיד והוא עולם שאחרי התחיה, שאין כל אלו הענינים על עולם הנשמות ההווה.
ובסוף חולין שנו ברייתא שהוזכרה גם כן בקדושין [ל"ט ע"ב] ובמקומות אחרים, תניא ר' יעקב אומר אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה שנאמר למען ייטב לך והארכת ימים למען ייטב לך לעולם שכולו טוב והארכת ימים לעולם שכולו ארוך, הנה זה העולם שכולו טוב וארוך שהוא העולם הבא אמר שתחיית המתים תלוי בו מפני שהוא בא אחרי התחיה.
ובספרי הזכירו כל הזמנים הללו במדרש, אמרו בהתהלכך תנחה אותך בעולם הזה בשכבך תשמור עליך בשעת מיתה והקיצות בימות המשיח היא תשיחך לעולם הבא, הזכירו כאן העוה"ז וזמן המיתה והוא עולם הנשמות וימות המשיח ואחר כך עולם הבא, ואמרו שם למען ירבו ימיכם בעוה"ז וימי בניכם לימות המשיח כימי השמים על הארץ לעולם הבא, וכן דרשו שם וישמרך ישמור נפשך בשעת מיתה וכן הוא אומר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, דבר אחר וישמרך ישמור רגליך מגיהנם וכן הוא אומר רגלי חסידיו ישמור, דבר אחר וישמרך ישמרך לעוה"ב וכן הוא אומר וקוי ה' יחליפו כח, הזכירו בכאן שמירת הנפש בשעת מיתה שהוא עולם הנשמות והדבקה בצרור החיים שהוא גן עדן שלה כמו שביארנו ואחרי כן שמירתה לעולם הבא, ושם שנינו עוד חופף עליו כל היום חופף עליו בעולם הזה כל היום לימות המשיח ובין כתפיו שכן בנוי ומשוכלל לעולם הבא וכו', ועוד אמרו שם כי שפע ימים יינקו זה ימה של יפו (נ"א: חיפה) שגנוז לצדיקים לעוה"ב מנין אתה אומר שכל ספינות שאובדות בים הגדול וצרור של כסף ושל זהב ואבנים טובות ומרגליות וזכוכית וכל כלי חמדה שהים הגדול מקיאן לימה של יפו (חיפה) שגנוז לצדיקים לעתיד לבא ת"ל כי שפע ימים יינקו, וכל המדרש.
ובאלה שמות רבה אמרו מפורש עשרה דברים עתיד הקב"ה לחדש לעולם הבא, הראשונה שהוא עתיד להאיר עולמו שנאמר לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם וגו', וכי אדם יכול להביט בהקב"ה אלא מה הקב"ה עושה לשמש מאור ארבעים ותשעה חלקי אור שנאמר והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים, ואפילו אדם חולה הקב"ה גוזר לשמש ומרפאו שנא' וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא, והשניה מוציא מים חיים מירושלים ומרפא בהם כל מי שיש בו מחלה שנאמר והיה כל נפש חיה אשר ישרוץ, והשלישית עושה אילנות ליתן פירותיהן בכל חדש וחדש ויהא אדם אוכל מהם ומתרפא שנאמר ועל הנחל יעלה על שפתו וגו' לחדשיו יבכר, והרביעית שהם בונין כל החרבות ואין מקום חרב בעולם ואפילו סדום ועמורה נבנות לעתיד לבא שנאמר ואחותך סדום ובנותיה תשובנה לקדמותן, והחמישית שהוא בונה ירושלים באבן ספיר שנאמר עניה סוערה לא נוחמה הנה אנכי מרביץ בפוך וגו' ואותן האבנים מאירות כשמש ואומות העולם באין ורואין בכבודן של ישראל שנאמר והלכו גוים לאורך וגו', והששית ופרה ודוב תרעינה, והשביעית שהוא מביא כל החיות וכל העופות וכל הרמשים שבעולם וכורת להן ברית עם ישראל שנאמר וכרתי להם ברית ביום ההוא עם חית השדה ועם עוף השמים, והשמינית שאין עוד בכיה ויללה שנאמר לא ישמע בה עוד קול בכי וקול זעקה, והתשיעית שאין עוד מות שנאמר ובלע המות לנצח, והעשירית שאין עוד לא אנחה ולא אנקה ולא יגון אלא הכל שמחין שנאמר ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה וגו', עד כאן דברי אגדה זו.
ובאלפא ביתא דר' עקיבא אמרו ארץ החיים ארץ שמתיה חיים תחלה לעולם הבא, אם כן צדיקים שבחוצה לארץ כגון משה ואהרן האיך הן חיין ובאין לעוה"ב מלמד שבשעת תחיית המתים וכו'. כל אלו דברים ברורים שעולם הבא האמור בכל מקום אינו עולם הנשמות והשכר המגיע להם מיד אחרי המיתה, אלא עולם הוא שעתיד הקב"ה לחדשו לאחר ימות המשיח ותחיית המתים. ובבראשית רבה (פי"ד ה') אמרו בית הלל אומרים כשם שיצירתו בעולם הזה כך יצירתו בעולם הבא מה יצירתו בעוה"ז מתחיל בעור ובשר וגידים ועצמות כך לעולם הבא מתחיל בעור ובשר וגידים ועצמות.
ובגמרא בפרק אין בערכין (י"ג ב') אמרו למימרא דנבל לחוד וכנור לחוד דלא כר' יהודה דתניא ר' יהודה אומר כנור של מקדש של שבע נימין היה שנאמר שובע שמחות את פניך אל תקרי שובע אלא שבע, של ימות המשיח שמונה שנאמר למנצח על השמינית על נימא שמינית, של עוה"ב עשר שנאמר עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור ואומר הודו לה' בכנור בנבל עשור זמרו לו, ומתרצינן אפילו תימא ר' יהודה לעולם הבא איידי דנפישי נימין דידיה נפיש קליה כנבל, ופירוש הענין הזה כי ענין הכנור וכלי הזמר במקדש רמז להשגת המחשבה שהיא נתלית ברוח, ואין בגשמיות דק כמוסיקא, כענין שאמרו קול ודבר ורוח וזהו רוח הקדש, והנה בעולם הזה ישיגו החכמים ברוח הקדש שבע ספירות וידבק אורן במשכן ובמקדש, ונרמזות בשבע הנרות של מנורה ובקצת הקרבנות, גם בלעם אמר את שבעת המזבחות ערכתי הזכיר אותן בה"א הידיעה, לפיכך נרמזו בכנור שבע כלי הקול בעוה"ז, ולימות המשיח תושג ספירה שמינית וירמזו אותה, ולעולם הבא תהיה ההשגה שלימה לעשר ספירות וירמוזו אותן, וזה ענין מופלא ונכבד ומכל פנים נלמד בפי' העוה"ב שהוא עולם שיש בו גוף ומקדש וכליו, ואינו עולם הנשמות שכל אדם בו בחלק הראוי לו אחרי מיתתו מיד.
ודבר פשוט הוא בתלמוד שתמצא בו במקומות רבים שהן מזכירין רשעים בגיהנם כגון טיטוס ושאר רשעים כגון עדת קרח וזולתם שבזמן הזה הם נדונין שם, ומזכירין לצדיקים שהם בגן עדן כמו ר' יהושע בן לוי ור' שמעון בן יוחאי וזולתם, ולא תמצא בשום מקום בתלמוד שיאמרו על אחד מהן שהוא בעולם הבא עכשיו אלא אומרים מזומן לחיי העוה"ב, ואמרו בספרי במשה רבינו גנזו לחיי העוה"ב לא שהוא עכשיו בחיי העוה"ב, ואמרו בר' עקיבא במיתתו (ברכות ס"א ב') אשריך ר' עקיבא שיצאה נשמתך באחד ואתה מזומן לחיי העוה"ב, ועוד אמרו בר' אלעזר בן דורדיא ובקטיעא בר שלום מזומנין לחיי העוה"ב בפרק ראשון דע"ז (י"ז א') וכן במקומות רבים מאד בתלמוד, הרי שלאחר פטירתן של צדיקים אומרים עליהם שהם מזומנים לחיי העוה"ב שהוא לשון עתיד להם, הא למדת שפטירתן מן העוה"ז לגן עדן היא שהוא עולם הנשמות, ואין פטירתן לעולם הקרוי עוה"ב אלא שהם מזומנים ועתידין לו. ועוד אמרו (ברכות נ"ח ב') בברכה דרואה קברי ישראל והמית אתכם בדין והוא עתיד להקים אתכם לחיי העוה"ב בדין בא"י מחיה המתים, ושגור בפי הדורות לומר בין בבקשה בין בסוף ברכת המזון ובכל תפלות הרחמן יזכנו ויקרבנו לימות המשיח ולחיי העוה"ב, מקדימין ימות המשיח ואין דעתם לבקש שתתקרב להם המיתה ויהיו בעולם הנשמות.
ועוד מצינו מפורש במדרש ויברך אלהים את יום השביעי ברך הקב"ה העוה"ב שמתחיל באלף השביעי, ויקדש אותו זמנו לישראל, וזו היא ששנינו בתמיד בשביעי אומרים מזמור שיר ליום השבת לעתיד לבא לעולם שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. ובמכילתא אמרו כי אני ה' מקדשכם לעוה"ב כגון קדושת שבת בעוה"ז, נמצינו למדין שהוא מעין קדושת העוה"ב וכן הוא אומר מזמור שיר ליום השבת לעולם שכולו שבת. ובהגדה של רבי עקיבא אמרו יום הדין ומלכות בית דוד יהיו באלף הששי.
הרי נתבאר שהעוה"ב אינו עולם הנשמות אלא עולם נברא קיים שימצאו בו אנשי התחיה בגוף ובנפש, ועל זה העולם אמרו בברכות (י"ז א') מרגלא בפומיה דרב העוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות אלא צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה, וכן יאמרו תמיד בתלמוד (עי' ב"ב י' א') הקב"ה משביען מזיו שכינתו לעוה"ב שנאמר אשבעה בהקיץ תמונתך, רצו לומר שקיום האנשים הזוכים ההם בזין הכבוד כקיום הנפש בגוף בעוה"ז באכילה ושתיה, כענין שכתוב באור פני מלך חיים. ודרשו בואלה שמות רבה ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו אכילה וראיה דכתיב באור פני מלך חיים, וכן אמרו במשה רבינו (שמו"ר פמ"ז ט') מאין היה אוכל מזיו השכינה היה נזון, ואל תתמה החיות שהן נושאות את הכסא והן ניזונות מזיו השכינה שנאמר ואתה מחיה את כולם ואתה מחיה לכולם, כי קיום הנפש בהתיחדה בדעת עליון כקיום המלאכים בו, והתעלות הנפש על הגוף מבטלת הכחות הגופיות כמו שהזכרנו למעלה פעם אחרת עד שיתקיים הגוף בקיום הנפש בלא אכילה ושתיה, וכקיום משה בהר ארבעים יום. ואם ניחס זה אל מעשה הנס, הנה אליהו יוכיח שלא הושלך הגוף ממנו ולא נפרד מן הנפש והתקיים מאז ועד עולם, וכן חנוך כפי מדרשי רבותינו ז"ל, וכן אמרו (קוה"ר פ"ג) ידעתי כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם וגו' אמר ר' סימון ראוי היה האדם שיחיה ויתקיים לעולם מן הדין פסוקא ומפני מה נקנסה עליו מיתה אלא והאלהים עשה שייראו מלפניו, מה שהיה כבר הוא ר' יודן ור' נחמיה חד אמר אם יאמר לך אדם אפשר שאלמלא לא חטא אדם הראשון היה חי וקיים לעולם אמור לו הרי אליהו שלא חטא הרי הוא חי וקיים לעולם, הנה ביארו שרצון האלהים במעשיו מקיים אותם לעולם והביאו הראיה הזו מאליהו זכור לטוב, והנביא אמר הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא וזאת ראיה שלא נתפרדה נפשו מן הגוף הקדוש והתקיים קיום אנושי, ואם נאמר שנסתלקה ממנו תהיה הבטחה מפורשת על תחיית המתים, ושתיהן קורעות לב קטני האמנה.
והנה ראינו כי זכי הנפש קיום גופם בדברים הדקים, והזכים מהם בדקים מן הדקים, כי אנשי המן נתקיימו במן הנבלע באברים שהוא מתולדת האור העליון המתגשם ברצון בוראו יתברך וזכו בדבר משעה שנתעלית נפשם במה שהשיגו בנפלאות הים, כמו שאמרו (מכילתא בשלח) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא, ומשה רבינו שנתעלית נפשו ונתיחדה יותר מהם בידיעת בוראו לא הוצרך לדבר ההוא שנתגשם ונתקיים גופו בזיו השכינה ובהשגה העליונית. ומצאתי במכילתא היום לא תמצאוהו אמר להם היום אי אתם מוצאים אותו אבל אתם מוצאים אותו למחר, ר' אלעזר חסמא אומר בעוה"ז אין אתם מוצאין אותו אבל אתם מוצאין אותו לעוה"ב, וזו המימרא תתפרש על אחד משני דרכים, או שנאמר שיהיו בבני העוה"ב מי שלא יגיע מעלתם ליהנות תמיד מזיו השכינה, ויהיה קיומם בדבר המתגשם מן הזיו ההוא למעלה כמעלת דור המדבר, או נפרש שרמז הכתוב לדעת ר' אלעזר חסמא במלת היום שאנשי העוה"ב יהיה קיומם ביסוד המן שהוא הזיו העליון, רמז על עיקר המן ורמז על קיום בני העוה"ב, כך נראה לי וזהו שאמרו במסכת יומא (ע"ה ב') לחם אבירים אכל איש לחם שמלאכי השרת אוכלין דברי ר' ישמעאל, רצה לומר שהוא מזיו השכינה שהמלאכים חיים ממנו, ואמר לו רבי עקיבא ישמעאל טעית בדבר זה וכי מלאכי השרת אוכלין לחם והלא כבר נאמר לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי, תפסו מפני ששם קיומם בענין המתגשם מתולדות הזיו העליון והם קיימים באור עצמו.
ועל כן נאמין אנחנו במה שאמרו (סנהדרין צ"ב ב') מתים שעתיד הקב"ה להחיות שוב אינן חוזרין לעפרם, ואם תאמר אותן אלף שנים שעתיד הקב"ה לחדש בהן עולמו מה הן עושין הקב"ה עושה להם כנפים והם שטים על פני המים, ופי' הכנפים לבישת הנפש מלאכות והתלבש הגוף עמה, ושלא תתבטל בבטול היסודות, וזה ענין מורגל מאד ושגור בפיהם ז"ל כמו שאומרין בכל מקום במדרשות ובתלמוד למען ייטב לך לעולם שכולו טוב והארכת ימים לעולם שכולו ארוך, רוצים לומר שכל הזוכים לו ארוכי ימים הם שאין בו מות. ומפורש אמרו בשלהי חולין אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה שנאמר למען ייטב לך לעולם שכולו טוב והארכת ימים לעולם שכולו ארוך הנה פירשו שאחר תחייתן יהא להם עולם שכולו ארוך כלומר שאינן חוזרין לעפרן לעדי עד, וכבר כתבתיה לזו.
ואם תשיב עלינו בהיות הגוף מחובר מכלי השמוש לפעולות הנפש לשלשה חלקים שהזכירו אנשי העיון, והם כלי המזון וכלי הזרע וכלי תיקון הגוף, והגוף בכללו צורך מציאותו היה בעבור תכלית אחת והיא אכילת המזון לקיום הגוף ולהוליד דמיונו, וכשתסתלק התכלית ההיא לעוה"ב שאין בו לא אכילה ולא שתיה למה יהיה הגוף פועל ריק ואין במעשה האלהים פועל בטל, הנה התשובה לכל זה כי היתה הבריאה הזאת לזמן תחיית המתים לצורך השמושים הנזכרים, ואין הקב"ה רוצה בבטולה אחרי כן, ועוד יש בצורה הזאת סודות עמוקים כי לא היתה היצירה על זה הדמות הפקר וללא טעם, רק לצורך גדול ולטעם נכבד, והעושו יתברך רוצה בקיומו, ואם תקשה עלינו קיום הגוף מן השפלים לעולם, כבר השיבונו אליך כי קיום הגוף יהיה בקיום הנפש וקיום הנפש בהתיחדה בדעת עליון, והמתקיים יהיה כמקיים בהתיחדו בו, כאשר נאמין אפילו בפשט הכתובים על אדם הראשון שהיה ראוי שיתקיים ויחיה לעד אלו לא חטא בחטא ההוא, ואע"פ שנאמין בחרבן העולם בשנת השמטה, וכן נאמין ונתחזק אצל הכל באמת, הראות כח הנפש על הגוף האפל בדבקה בדעת עליון, כענין קירון פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה.
וכן יאמרו רבותינו ז"ל על אדם הראשון ועל כל דבק ביוצרו ומתלבש ברוח הקדש, אמרו עליו על פנחס בשעה שהיה רוח הקדש שורה עליו היו פניו בוערות כלפידים, ואמרו עליו על ר' אליעזר הגדול כשהיה דורש במעשה בראשית היו קרנותיו יוצאות כקרנותיו של משה ואין אדם מכיר אם יום אם לילה, וכן אמרו בספרי פניהם של צדיקים לעתיד לבא דומים לחמה וללבנה ולרקיע ולכוכבים ולברקים ולשושנים ולמנורות בית המקדש, ואם דעותינו לא ישיגו בחקירה הזאת מאיזה צד תהיה המדה הזו, אבל נאמין שהוא כן כי הבורא אותה יתברך שמו יודע מסודות הנפש ומהותה יותר מהתחכמותנו, ועוד אנחנו רואים שחפצי הנפש המזדמנים כרצונה נותנין לגוף הנאה ומוסיפין בו זהר והדר ושומן ובריאות אפילו בבואם אליו בעמל ויגיעה, וכל שכן חכמה לחכמים כענין שכתוב חכמת אדם תאיר פניו.
וכל שכן שזאת הקושיא שהזכרנו בקיום הגוף לנצח אינה על דעתם של פילוסופים ועל דעת קצת חכמי תורתנו המפרשים, כי הפילוסופים מקיימים כללו לעד, וחכמינו קצתם יודו בקיומו ואין אצלם חזרת העולם לתוהו, כי כל נברא ברצון הבורא יתברך קיומו ברצון ההוא אם לזמן אם לנצח, וכמו שיאמינו הם בעיונם קיום הכללים לעד, כך אנחנו יכולים להאמין בקבלתנו בקיום הפרט ברצון המתעלה, כי כמו שיש רצון כללי בכלל כך יש רצון פרטי בפרט, ואע"פ שנראה בעולם ביטול הפרטים וקיום הכללים הנה אמונתנו היא כי היה זה בבעלי הנפש מפני החטא הקדמוני והעונש הנגזר עליו, אבל הרצון הנצחי מקיים רצונו לנצח כמו שהזכרנו למעלה מדברי חכמים ז"ל.
עכשיו ביארנו כונתנו בשכרי המצות ועונשן, ונחזור בקצרה כי שכר הנפשות וקיומם בעולם הנשמות נקרא לרבותינו גן עדן, ופעמים קורין אותו עליה וישיבה של מעלה, ואחרי כן יבאו ימי המשיח והוא מכלל העולם הזה, ובסופן יהא יום הדין ותחיית המתים שהוא השכר הכולל הגוף והנפש והוא העיקר הגדול שהוא תקות כל מקוה להקב"ה, והוא העולם הבא שבו ישוב הגוף כמו נפש, והנפש תדבק בדעת עליון כהדבקה בגן עדן עולם הנשמות, ותתעלה בהשגה גדולה ממנה ויהיה קיום הכל לעדי עד ולנצח נצחים.
סימן לדברים הללו ורמז להם בתורה ששת ימי המעשה, בששי נברא אדם וגמר מעשיו בשביעי שבת, כך מלכות האומות בעולם באלף החמישי כנגד יצירת עופות ושרצי המים ושאר דברים, ותופסת מלכותם בששי מעט כנגד יצירת בהמה וחיה שנבראו בתחלתו, ומלכות בית דוד באלף הששי כנגד יצירתו של אדם שהכיר את בוראו ומשל בכולם, ובסוף אותן אלף יהא יום הדין שכל אדם נדון בו ביום, ושביעי שבת שהוא התחלת העולם הבא, ואין לזוכים בו קץ וסוף אלא מתקיימין ברצון בוראם יתברך ויתעלה חפצו ורצונו המקיימם, וכן ששת שני השבוע ושביעית שמטה רמז לענין הזה הוא, ומכאן ילמוד החכם סוד היובלות וידע הענין בכללו, וברוך היודע והמלמד אדם דעת.
ובמדרש ר' נחוניא בן הקנה מצינו ישב ר' ברכיה ודרש מאי האי דאמרינן העוה"ב ולא ידעינן מאי קאמרינן, העולם הבא מתרגמינן עלמא דאתי ומאי עלמא דאתי מלמד שקודם שנברא העולם עלה במחשבה לברוא אור, ונברא אור גדול שאין כל בריה יכולה לשלוט בו, צפה הקב"ה שאין יכולין לסבלו, לקח שביעית ושם להם במקומו והשאר גנזו לעתיד לבא ואמר אם זכו בזו השביעית וישמרוהו אתן להם זה לעולם האחרון, והיינו דכתיב העולם הבא שכבר בא קודם מקודם ששת ימי בראשית, הדא הוא דכתיב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם, פירש העולם הבא שכבר בא, וזכר לשון תרגום שלו שקורין אותו חכמים עלמא דאתי ללמד שהוא ממשמש ובא, וביאר שזה העולם הבא הוא אור והוא האור שעלה במחשבה ונברא קודם העולם הזה, לומר שהוא ההשגה האחרונה שאדם משיג ומתעלה בה, וכן אמרו בבראשית רבה באור הזה שאדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, והוא ענין צפיית המרכבה ובו משיגים אמתת הנבראים בכלל וזהו מסוף העולם ועד סופו, וזהו אור החיים כדכתיב לאור באור החיים.
ועוד אמרו שם במדרש ר' נחוניא בן הקנה וכסא הכבוד המעוטר המכולל המאושר הוא בית העולם הבא ומקומו חקוק בחכמה דכתיב ויאמר אלהים יהי אור, וכל המדרש עד יזכו לחיי העולם הבא שהוא הטוב הגנוז, ומאי ניהו עוזו של הקב"ה דכתיב ונגה כאור תהיה וגו'. שם בכאן בית העולם הבא בכסא הכבוד מקום הנשמות בעולמן, כמו שאמרו בערבות ששם נשמותיהן של צדיקים ושם מלאכי השרת וכסא הכבוד כדאיתא במסכת חגיגה (י"ב ב') ושם מקום העולם הבא חקוק בחכמה, להודיע שתגיע השגתם לאור הראשון שנקרא חכמה דכתיב כי נר מצוה ותורה אור וכתיב חכמת אדם תאיר פניו, ואי אפשר לפרש יותר מזה.
ומה יקרו דברי הרב הגדול ר' משה ז"ל במלות קצרות וארוכות שכתב בזה העולם בפרק חלק, אמר כי בעוה"ב ישכילו נפשותינו שם מסודות הבורא כפי שישכילו בעולם הזה מסודות הכוכבים והגלגלים או יותר, וכן אמרו ז"ל העוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה אלא צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהם ונהנין מזיו השכינה, וענין עטרותיהן בראשיהן רוצה לומר קיום הנפש היודעת בקיום הדבר הידוע לה, והיותה היא והוא דבר אחד, כמו שזכרו מביני הפילוסופים בענין יאריך ספורו, ומה שאמרו נהנין מזיו השכינה כונתם לומר כי הנפשות ההם ינעמו במה שישכילו וידעו מסוד האל כמו שינעמו חיות הקדש ושאר כתות המלאכים במה שישכילו וידעו מסוד האל, אם כן הגמול הטוב ותכלית הכוונה הוא שיגיע האדם אל המלוא [כ"ה בכת"י, ונ"א: הגמול.] העליון ויהיה נכנס בכלל ההוא, וקיום הנפש כמו שאמרנו יהיה עד לאין תכלית כקיום הבורא יתברך כי הוא סבת קיומה בהשגתה אותו, אלו דברי הרב ז"ל והם דברים טהורים.
וכבר באו כלם בדברי רבותינו ז"ל, כי הזכיר ענג הנפש בקיומה ושם אותה עם כת חיות הקדש והמלאכים כמו ששמו הם ז"ל עמהם תחת כסא הכבוד, וחקקו מקומו בחכמה והיא ההשגה בעצמה והגמול השלם, וכן הזכירו הם ז"ל קיומה כקיום החיות והמלאכים לכתותיהם במה שינעמו מהשגתם, כמו שדרשו בכתוב שנאמר באור פני מלך חיים וכמו שכתבנו למעלה מדבריהם ז"ל, והזכירו ענין קיומם בקיום הדבר הידוע להן, והיות הוא והן דבר אחד, והוא פירוש מה שנאמר בתורה ולדבקה בו ואומר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך, ומכאן בא רבי עקיבא ולמד את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים, ורבותינו ז"ל הם שהבינו ופירשו דרך וענין היחוד הזה, ולא שיגיע אדם לידיעת מהותו שהידיעה היא הזכות (נ"א: הדבוק) בעצמו, ועל זה אמרו (ברכות ל"ד ב') כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלהים זולתך, וזו המימרא הזכירה הרב ז"ל ופירש ואמר כבר הודיעונו חכמים הראשונים שטובת העוה"ב אין כח באדם להשיגה על בוריה ואין יודע גדלה ויפיה אלא הקב"ה לבדו וכו', הנה דברי הרב במעלת זה העולם הבא ובעונג שלו דברים נכונים הם, אין לנו אלא להודות בהן ולשבח מעלותיהן לבעליהן ז"ל.
ועוד כתב בתשובת שאלה, ומה שהסכימו חכמי יון וחכמי המערב בנפש שהנפש צורה בלא גולם ובלא גוף, אבל טוהר וגזרה ומקור הדעת ואינה צריכה לגוף, לפיכך כשיאבד הגוף לא תאבד היא, אלא עומדת בעצמה וקיימת כמו המלאך ונהנית וחוזה באורו של עולם והוא עולם הבא, גם זה לשונו, אבל מ"מ שנה עלינו סדרי הקבלה, כי עשה זה העולם עולם הנשמות ואין לגוף בו חלק כמו שפירש בכמה מקומות מספריו.
וכן יראה מדבריו שהוא משנה עלינו זמנו של העולם הבא והוא לדעתו בא לאדם אחרי מיתתו מיד, והוא העונג והנועם שקרינו אנחנו אותו גן עדן, וכן כתב בספר המדע זה שקראו אותו חכמים העולם הבא אינו מפני שאינו מצוי עתה וזה העולם אבד ואח"כ יבא אותו העולם, אין הדבר כן אלא הרי הוא מצוי ועומד כמו שנאמר אשר צפנת פעלת, ולא קראוהו העולם הבא אלא מפני שאותן הימים באין לו לאדם לאחר חיי העולם הזה שאנו קיימים בו בגוף ובנפש וזהו הנמצא לכל אדם בראשונה, נראה מדברים הללו שהעוה"ב הוא עולם הנשמות המגיע להן לאחר מיתת הגופות מיד.
עוד כתב ז"ל העוה"ב אין בו גוף וגויה אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת, הואיל ואין בו גויות ואין בו לא אכילה ולא שתיה ולא דבר מכל הדברים שגופות בני אדם צריכין להם בעולם הזה, כגון ישיבה ועמידה ושינה וראיה ועצב ושחוק וכיוצא בהן, כך אמרו חכמים הראשונים ז"ל העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש אלא צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה, הרי נתבאר לך שאין שם גוף לפי שאין שם לא אכילה ולא שתיה, וזה שאמרו צדיקים יושבין על דרך החידה היא כלומר נפשות הצדיקים מצויות שם בלא עמל ולא יגיעה, וכן זה שאמרו עטרותיהן בראשיהן כלומר דעה שידעו שבגללה זכו לחיי העוה"ב מצויה עמהן והיא העטרה שלהן, ומהו זה שאמרו ונהנין מזין השכינה שיודעין ומשיגין מאמתת הקב"ה מה שאינן יודעין והן בגוף האפל והשפל. ועוד האריך הרב ז"ל לבאר ולהביא ראיות שבני העוה"ב הם נפשות בלבד בלא גוף, בפרק חלק, ובמגלה של תחיית המתים שלו.
וענין גן עדן אצלו הוא מקום מפלכי (נ"א מבחר) הארץ שנטע בו האלהים האילנות ומיני הצמחים המועילים תועלות גדולות, ועתיד לגלותו לבני האדם ויורם דרכו, וינעמו בו בימות המשיח או בתחיית המתים בגוף כמו העולם הזה ותענוגיו באכילה ושתיה וסיכה ורחיצה, וזה אינו תכלית הגמול כמו שביאר הרב ז"ל אבל העוה"ב עולם הנשמות הוא והוא טבעי ומנהגו של עולם כלומר קיום הנפש.
והתמה מזה מאחר שהוא מאמין שהעוה"ב הוא ההווה לאדם אחרי המות מיד, מה צורך אליו לראיות והכרעות שאין באותו העולם גוף אלא נשמות בלבד, תלמיד קטן שבישראל יודע שהצדיק הנפטר נפשו בטוב תלין בטובת העולם העליון בלא גשם וגוף כלל, ואין טובתה באכילה ושתיה וסיכה ותשמיש שאין הנפש בעלת הנאות הללו, אלא בזיו השכינה היא מתקיימת כענין שנאמר והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך. ודברים הללו אע"פ שאין דרך סודם ידוע אלא ליחידים ואין משיג אותם על אמתת מה שהם אלא אדון הכל יתברך, דרכיהם פשוטים לכל.
ולמה הוצרך הרב ז"ל למה שכתב במגלת תחיית המתים, אבל החיים שאין אחריהם מות הוא חיי העוה"ב בעבור שאין בו גוף, כי אנו מאמינים והוא הנכון לדעת כל בעלי דעת כי בני העולם הבא הם נפשות בלא גויות כמו המלאכים, והראיה על זה כי הגוף הוא מחובר מכלי השמוש לפעולות הנפש, והגוף בכללו צורך מציאותו היה בעבור תכלית אחת רוצה לומר אכילת המזון כדי לקיים הגוף ולהוליד ממנו דמיונו למען יתקיים המין, וכשתסתלק התכלית ההיא ולא יהיה צורך אליה בעולם הבא כמו שאמרו המון החכמים בביאור שאין בו אכילה ולא שתיה ולא תשמיש, אם כן הם רוצים לומר שאין בו גוף, כי האל יתברך לא ימציא דבר ריק ולא יעשה דבר אלא בגלל דברו, חלילה לו מהיות פעליו הנכוחים כפועל עובדי האלילים עינים להם ולא יראו אזנים להם ולא ישמעו, כן הבורא בעיני אלה החושבים כי יברא אברים לא לעסוק בהם, ואולי בני העולם הבא בעיני אלה האנשים אינם בעלי אברים כי אם גופים, ואולי הם עגולים או עמודים או קומות מרובעות, אין דעת אלה הסכלים כי אם שחוק לכל העמים מי יתן החרש יחרישון ותהי להם חכמה, כל אלו דברי הרב ז"ל ועוד נוסף עליהם דברים רבים.
ועכשיו נתמה עליו אחרי שהוא יאמין בפירוש העוה"ב שהוא העולם הבא לנפשות אחרי מיתת הגופות מיד, מה צורך להכרעות הללו, הלא דבר ידוע לכל ומפורסם הוא שכבר נתערטלו הנפשות מן הגוף המת והניחוהו לרקבון, והכתוב מעיד וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. אבל יראה מכונת הרב ז"ל שהעולם הבא אצלו משמש לכל עולמי הנפשות ולכל המגיע אליהן לעדי עד, והנה יאמין באמת שתחיית המתים שהוא עיקר מעיקרי התורה, הכוונה בו שתשוב הנפש לגוף ברצון הבורא ויצאו הנשמות מן העוה"ב וישובו לגוף בימי התחיה, ויתעדנו האנשים ההם הזוכים בטובת העוה"ז בימות המשיח ויזכו בו למעלה עליונה ממעלתם הראשונה, אבל אחרי כן יגזור הרב ז"ל מיתה על המשיח ועל דורו ויהיו נפשותיהם בטוב העולם הבא בלא גוף, כמו שהיו מתחלה במעלה גדולה ממנה, שזכו לה במצות שעשו בזמן התחיה, וזה יתקיים להם לנצח.
והנה אריכות הרב ז"ל בהרבותו דברים להכריע שבני העוה"ב אינם גוף, לשני ענינים, כי הוא יודע שאנשי קבלתנו יאמינו שאין אחרי התחיה מיתה, על פי מה שדרשו בבלע המות לנצח ואמרו (סנהדרין צ"ב א') מתים שעתיד הקב"ה להחיות שוב אינן חוזרין לעפרן, ולזה הדעת בני העוה"ב אחרי התחיה יחיו בעולם ההוא בגופותם, והרב ז"ל מבטל זה הדעת בכל יכלתו, ועל זה חלקו עליו רבים מחכמי הדורות האלו על הכונה הזאת כמו שימצא בדבריהם, כי על העולם הבא אחרי המיתה לנפשות לא יחלוק כל איש חכם או שאינו חכם, ואין צורך בו לכל עניני הדברים שכתב הרב ז"ל בכמה מקומות, כי דבר מפורסם הוא שאין לגוף בו חלק וזכות, ועוד יכוין הרב ז"ל לענין שני, להחזיק בנפש בעצמה שאינה גוף ולא כח גוף אלא שכל נבדל ככת המלאכים.
וכך אמר שם במגלת תחיית המתים, והגורם לכל זה הוא מה שיעלה במחשבת ההמון כי אינם מאמינים שיש מציאות קיימת אלא לגוף בלבד, אך מה שאינו גוף ולא מקרה בגוף אינו נמצא בדעת הנבערים מדעת, ועל כן יאמינו רובם כי הבורא גוף, כי אם אינו גוף אינו נמצא לפי מחשבתם, אך הנקראים חכמים באמת, לא במלה עוברת, נודע להם במופת כי כל נבדל מתולדות הגוף הוא יותר קיים במציאותו ממי שיש לו גוף, ועוד לא נכון לומר יותר קיים אלא שמציאות הנבדל הוא המציאות האמתי בעבור שלא ישיגהו דבר ממקרה השנויים, והם החכמים שהתברר להם במופת כי הבורא אינו גוף ועל כן מציאותו היא בתכלית הקיום, וכן כל נברא נבדל ר"ל המלאכים והשכלים הוא במציאותו יותר תקיף וקיים מכל בעל גוף, ועל כן נאמין כי המלאכים אינם גופים וכי בני העוה"ב הם נפשות נבדלות.
ועוד אמר הרב ז"ל, ואיך יעלה על לב איש שיבינו אלה הסכלים כי המלאכים נבדלים מן הגוף, ועצם מציאותם, רצונו לומר מציאות המלאכים ובני העולם הבא, יחשבו אלה כי לא יודע מציאותם אלא בקבלה מצד התורה, וכי אין דרך עיון מעיד על מציאות המלאכים ועל קיום הנפשות וכו', וזו המלה מורה לך מדברי הרב ז"ל פירוש העוה"ב שהוא קיום הנפשות בלבד אחרי המות והוא דבר המתברר להם במופת ועיון בלא קבלה כי ענין העוה"ב אחרי התחיה באמת צריך הוא לדברי התורה ופירוש הקבלה.
והנה נתבררה אמונת הרב ז"ל בפירוש העולם הבא וכוונתנו אנחנו בו, ובאמת תמצא למקצת חכמי ספרד ז"ל בחבורי חכמותיהם ובתפלותיהם שהם מסכימים לדעת ההוא שהעוה"ב הוא עולם הנשמות, ורבי שלמה אבן גבירול ז"ל אמר בתפלתו תחת כסא כבודך מעמד לנפשות חסידיך ובו נועם בלי תכלית וקצבה והוא העוה"ב, וכן יתפלל ובעת מן העולם הזה תוציאני אל העוה"ב בשלום תביאני, אבל לנו שומעים שאמרנו כהלכה והבאנו הדברים בראיות מדברי רבותינו ז"ל.
ושוב מצאתי לגאון רב סעדיה ז"ל בפירוש ספר דניאל שהוא אומר כדברינו בפירוש העוה"ב, וכן בתפלותיו הוא מתפלל, יאמן ויגדל עד עולם לקבץ נדחינו ולבנות בית מקדשינו ולהחיות את מתינו, ולהוציאם בשלום מימי הישועה אל העולם הבא אשר צפנת לנו, וכל מעשה בראשית יכונו למולנו, וגם המכון החדש ישמח לנגדנו, וקבלת הראשונים הוא, תורתם אל תשכח, ומכל מקום אין בידינו רק בשינוי השמות, והכל מודים בתחיית המתים ובקיום הזמן ההוא בכלליו ופרטיו כמו שפירשנו, זולתי דעת הרב רבי משה ז"ל שנותנת קצבה לזמן התחיה ומחזיר הכל לעולם הנשמות כמו שנזכר למעלה ואנחנו מקיימים אנשי התחיה לעדי עד מימות תחיית המתים לעוה"ב שהוא עולם שכולו ארוך ואדון הרחמים יזכנו לטוב אשר צפן ליראיו ופעל לעבדיו למען רחמיו וחסדיו אמן ואמן.
<h2>דף קא.</h2>
ועוד מצינו שאמרו רבותינו (ברכות ה' א') אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו שנאמר נחפשה דרכינו ונחקורה, פשפש ולא מצא יתלה בבטול תורה, תלה ולא מצא בידוע שיסורין של אהבה הן שנאמר כי את אשר יאהב ה' יוכיח. ואמר רבה אמר רב סחורה אמר רב הונא כל שהקב"ה חפץ בו מדכאו ביסורין שנאמר וה' חפץ דכאו החלי, למדנו מהם ז"ל שיסורין באין תחלה על מעשיו הרעים של אדם, והן עבירות של לא תעשה שהדין נותן שיענש עליהם, לפיכך כשרואה שיסורין באין עליו ראוי לו לפשפש במעשיו ולחזור מהן בתשובה, וזהו שנאמר נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה', ופעמים שיסורין באין על בטול תורה, וכן כיוצא בזה והן בטולי מצות עשה, כמו שאמר רב קטינא (מנחות מ"א א') למלאך שנתגלה לו וכי ענשיתו אעשה, וא"ל אין בעידן ריתחא ענשינן.
לפיכך מי שבאו עליו יסורין ופשפש בעצמו ולא מצא בידו עבירה וחטא שיש בו ידיעה בתחלה ובסוף, יתלה היסורין בבטולי מצות העשה שאינו מזדרז בהן לעשות אותן כראוי אלא מתעצל בעשייתן ובקיומן, אבל מי שהוא צדיק גמור ואין בידו עבירות ולא בטולי מצות, אין יסוריו אלא יסורין של אהבה, והן כדרך היסורין שפירשנו למעלה ליתן לו שכרו משלם לעוה"ב.
ולמה נקראו יסורין של אהבה, והלא יסורין שפירשנו יסורין של עונשין הן על מיעוט עבירות שעשה, כגון שהן באין על שגגת מעשה ועל העלם דבר, כיצד הרי שאכל חלב בשוגג נקרא חוטא שכן קראתו התורה בכל מקום, ומהו חטאו, שלא נזהר בעצמו ולא היה ירא וחרד על דברי המקום ב"ה שלא יאכל ולא יעשה דבר עד שיבדוק יפה יפה ויתגלה לו הדבר שהוא מותר וראוי לו לפי גזרותיו של הקב"ה, ועל הדרך הזו הוא טעם חטא השגגה בכל התורה, ועוד שכל דבר האסור מלכלך הנפש ומטמא אותה דכתיב ונטמתם בם, לפיכך נקרא השוגג חוטא, אעפ"כ אין השוגג ראוי להענש על שגגתו בגיהנם ובאר שחת, אלא שהוא צריך מירוק מאותו עון ולהתקדש ולהטהר ממנו כדי שיהא ראוי למעלה ההוגנת למעשיו הטובים בעוה"ב, לפיכך חס הקב"ה על עמו ועל חסידיו ונתן להם הקרבנות להתכפר בהן השגגות. וכשאין בית המקדש קיים משלח עליהם יסורין למרק מהן אותן שגגות, ולהתכפר ביסורין כדי להיותן נקיים לעוה"ב, כשם שהקרבנות אהבה וחמלה על ישראל ולקרבן תחת כנפי השכינה, שנאמר עולת תמיד לדורותיכם פתח אהל מועד לפני ה' אשר אועד לכם שמה ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלהים, וידעו כי אני ה' אלהיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם, כך יסורין הללו אהבה וחמלה על האדם. אבל מכל מקום אפי' יסורין אלו לכפרה ולמירוק חטא הן באים.
וכך אמרו שם אמר רבי יוחנן נגעים ובנים אינן יסורין של אהבה, והקשו עליו ונגעים לא, והאמר ר' יוחנן כל מי שיש בו אחד מארבע מראות נגעים הללו אינן אלא מזבח כפרה לישראל, הרי שדימו בכאן מזבח כפרה ליסורין של אהבה, ואע"פ שדחו מזבח כפרה הוו, יסורין של אהבה לא הוו, לומר שאין הכוונה לדמותם למזבח ממש אלא כשם שהמזבח מכפר על הראוי לו לכפר, והן השגגות, כך מראות נגעים מכפרות על הזדונות, ועוד תירצו בענין אחר ואמרו הא לן והא להו, כלומר שבני ארץ ישראל שהן טהורין וארצם טהורה והנגעים מרחיקין את בעליהם מכל אדם ומכל מגע אין זה יסורין של אהבה, לפי שהעונש הגדול אינו ראוי אלא לחטאי הזדון והעונות החמורים, אבל בבבל שאינן נזהרין בטומאה הוו יסורין של אהבה, וזה מזבח כפרה, מכאן למדנו שאין יסורין של אהבה אלא בכפרת חטא, וכך אמרו שם ביסורין של אהבה שהן ממרקין כל גופו של אדם, ואין תמרוק ראוי לומר אלא על מירוק עונות או שגגת חטאים, ועוד אמרו שם על המעשה שאירע לרב הונא שהחמיץ היין שלו ומי חשיד קב"ה דעביד דינא בלא דינא, כלומר שאין רעה באה על האדם בין בגופו בין בממונו אלא על פי הדין, ולפי זה אמרו שם עוד כל יסורין שיש בהם בטול תורה או בטול תפלה אינן יסורין של אהבה, וכך אמרו ואם קבלם עליו מאהבה מה שכרו יראה זרע ויאריך ימים ולא עוד אלא שתלמודו מתקיים בידו שנאמר וחפץ ה' בידו יצלח, מפני שאין אהבה זו ראויה להביא על האדם יסורין קשין שיהיו מבטלין אותו מעבודתו של הקב"ה מתפלה ותורה, כל שכן שאין בענשן שיהא האדם אובד בהם או נכרת ושמו נמחה, אינן אלא יסורין שסופן שלוה, ואין בהם אלא הכנעת דעת (נ"א הרגשת רעה) לשעה, וביסורין הללו אמרו חכמים (ב"ר פ' ס"ו) צדיקים תחלתן יסורין וסופן שלוה.
ובפרק חלק (ק"א א') אמרו כשחלה ר' אליעזר נכנסו תלמידיו אצלו לנחמו (נ"א: לבקרו), אמר להם חמה עזה באה לעולם, התחילו בוכין ור' עקיבא משחק, אמרו לו עקיבא מפני מה אתה משחק, אמר להם מפני מה אתם בוכים, אמרו לו אפשר ספר תורה בצער ולא נבכה, אמר להם לכך אני משחק, שכל זמן שאני רואה רבי שאין יינו מחמיץ ואין פשתנו לוקה ואין שמנו מבאיש ואין דובשנו מדביש אמרתי שמא ח"ו קבל רבי עולמו, עכשיו שאני רואה רבי בצער אני שמח, אמר לו עקיבא כלום חסרתי מן התורה כלום. אמר לו למדתנו רבינו כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ועוד אמר לו בפעם אחרת (סנהדרין שם) חביבין יסורין, והביא לו ראיה ממנשה שכל טורח שטרח בו אביו וכל עמל שעמל בו לא הועילוהו למוטב אלא יסורין, הרי רבי עקיבא לא נחמו לר' אליעזר אלא ביסורין של מירוק עונות, ואם יש במדותיו של הקב"ה יסורין שלא על חטא כלל האיך לא נחמו בהן, וכי מי היה ראוי ליסורין של אהבה ושלא על חטא אלא ר' אליעזר, ועוד שהיה ר' עקיבא תלמידו ולא בא אלא לכבדו בכל כחו והיה תולה לו יסורין שלו לכבודו, הא למדנו שאין יסורין אלא לכפרה.
עוד הזכירו חכמים דרך אחרת ביסורין, אמרו (ערכין ט"ז0ב') תנא דבי ר' ישמעאל כל שעברו עליו ארבעים יום בלא יסורין קבל עולמו, ופירוש הענין הזה הוא מן המקרים ההוים בנוהג של עולם והבאין על כל אדם, כגון שימצא טורח במעשיו לפעמים, ויכאב גופו כשיאכל מאכלים רעים שאינן הגונין לו לפי טבע שלו, ויחוש בראשו כשיעמוד בשמש, ויהיו לו מן המאורעות שבאות אפילו על המלכים, שכגון אלו אין ניצל מהן אלא הרשע הגמור לגיהנם, שמקבל עולמו ושומרין אותו מן השמים לעשות לו כל רצונו בעולם הזה, שנאמר (תהלים י') יחילו דרכיו בכל עת, אבל שאר בני אדם בין צדיקים בין רשעים כולם בכלל מנהגו של עולם הם. וזהו שפירשו בגמרא שם בערכין עד היכן תכלית יסורין כל שארגו לו בגד ללבוש ואינו מתקבל עליו, ואתקיפו עלה והעלו אפילו נהפך לו חלוקו ואפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלש ועלו בידו שתים, וכל כך למה דתני דבי ר' ישמעאל כל שעברו עליו וכו', וזה ענין אחר הוא, אינו מן היסורין שמשתנין בהן בני אדם זה מזה ברוב, אבל ביסורין ממש לא למדנו בהם יסורים אלא לכפרה.
ואם תשאל ותאמר והלא מפורש בתורה שיש יסורין של נסיון, כגון והאלהים נסה את אברהם, וכן למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא, תשובה לשאלה זו כן הדבר וכך היא המדה, שהקב"ה מנסה ולא כל אדם אלא מנסה הוא את חסידיו שנאמר (תהלים י"א) ה' צדיק יבחן, כך דרשו בבראשית רבה (פ' נ"ה) היוצר הזה כשהוא בודק את כבשונו אינו בודק קנקנים רעים שאינו מספיק להקיש פעם אחת עליו עד שהוא שוברו, ובמי הוא בודק בקנקנים יפים שאפילו מקיש עליהם כמה פעמים אינן נשברים, כך הקב"ה אינו מנסה את הרשעים שאין יכולין לעמוד ואת מי הוא מנסה את הצדיקים שנאמר ה' צדיק יבחן, וכתיב והאלהים נסה את אברהם, ומהו הנסיון הזה, שיבא עליו בעבודתו של הקב"ה ובעשיית מצותיו טורח ועמל, לפי שיש בני אדם שעושין מצות ומעשים טובים כשידם משגת וכשהן בשלוה ובריוח, אבל מתוך הדוחק או כשהעבודה באה עליהם בטורח ועמל גדול אינן עושין, לפיכך הקב"ה מטריח על יראיו בקצת נסיון כדי שיקבלו מצות ויעשו אותם מתוך הטורח, כדי שיהא שכרם באותן מצות כפול ומכופל. ולמה מנסה אותו והלא גלוי וידוע לפניו יתברך אם יקבל אותו חסיד המנוסה עבודה וטורח זה, אע"פ כן אין שכר האדם בכח אמונה שלם כשכרו בפועל מעשה, ונמצא מזכה אותו להוציא דרכיו הטובים לפועל ולמעשה. ולמה נקרא נסיון, והלא הכל צפוי לפניו יתברך, אע"פ כן רשות האדם בידו אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה, נמצא אותו החסיד המצווה מנוסה על מצוה זו בודאי, לפיכך נקרא נסיון מצד העושה, לא מצד המצוה יתברך שמו.
מדה זו מדת הטובה היא, אינה מדת נקמה ופורענות, שהוא מנסה מי שגלוי לפניו שימצא שלם באותו נסיון כדי להרבות לו שכר שאמרנו, ולפיכך נתנסה אברהם כדי שיהא מקבל עבודה זו החמורה ויהא שכרו קיים לעולם, שנאמר ויאמר בי נשבעתי נאם ה' כי יען אשר עשית את הדבר הזה וגו', ולפיכך נתנסו ישראל במדבר כדי שיהו מקבלין טורח הליכת המדברות ופחד המקרים לשמו של הקב"ה ולתורתו ויטלו שכר על הדבר, שנאמר וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך, ואומר זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, נמצא הנסיון הזה מדה טובה, שהאדם מקבל בו שכר, ושמו של הקב"ה מתעלה בכך להודיע עד היכן תגיע אהבתו ויראתו בלב עבדיו, והיאך נמשכין אחר מצותיו ועושין רצונו כרצונם.
ואם תשאל ותאמר והלא חזקיהו נתנסה ולא עמד בנסיונו, שנאמר (דה"ב ל"ב) וכן במליצי שרי בכל המשלחים עליו לדרוש המופת אשר היה בארץ עזבו האלהים לנסותו לדעת כל אשר בלבבו, מעולם לא נסה הקב"ה לאותו צדיק ולא בקש ממנו דבר, אלא הוא ברשות עצמו חטא, זהו שכתוב עזבו האלהים לנסותו, לומר שלא עשה עמו נס, ולא סייע אותו באותו ענין, כמו שעשה עמו נס בסנחריב וברפואת חליו, ועזבו לעצמו מפני שחטא ברפואתו, כמו שכתוב עליו (שם) ולא כגמול עליו השיב חזקיהו כי גבה לבו, לפיכך הניחו הקב"ה עכשיו לרשות עצמו וגבה לבבו ונכשל, וזהו כענין בא ליטמא פותחין לו, בא ליטהר מסייעין אותו (יומא ל"ח ב').
במדה הזו נהג הקב"ה עם ישראל בכניסתן לארץ, הם חטאו ולא רצו להוריש יושבי הארץ, שנאמר (שופטים ב') ואתם לא תכרתו ברית ליושבי הארץ הזאת מזבחותיהם תתוצון ולא שמעתם בקולי מה זאת עשיתם, וכתיב (שם) גם אני לא אוסיף עוד להוריש איש מפניהם מן הגוים אשר עזב יהושע וימת למען נסות בם את ישראל השומרים הם את דרך ה' ללכת בם, וכתיב ויהיו לנסות בם את ישראל לדעת הישמעו את מצות ה', הם חטאו ולא הורישו אותם וכרתו להם ברית, והוא רצה לעשות עמהם נס להיות איש אחד מהם רודף אלף כאשר בתחלה, ונתנסו בדבר ונכשלו, והנסיון הזה לא בחפצו של הקב"ה נעשה, אלא הוא עומד ומצוה להם להורישם והם לא שמעו.
וכן זה שנאמר במן הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא, אין הנסיון לישראל אלא מדת רחמים, שהיה מזונם יורד להם דבר יום ביומו ויוצאין למדבר הגדול והנורא בלא מחיה ובוטחים בהקב"ה ובנביאו, זהו שכתוב המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך להטיבך באחריתך, הא למדנו שאין הנסיון הזה להביא על האדם יסורין שימות בהן, או שיהא כל ימיו בצער ובשת ובטל מלעבוד האלהים ומלעסוק בתורתו, אלא טורח שסופו הנחה, ועמל שסופו שמחה ושלום, כל שכן שאין בנסיון יסורין שיהא בהן מחיקת שם ואבדן העולם הזה, לפיכך אין הנסיון בכלל יסורין, לא יסורין של אהבה ולא יסורין של כפרה, אינו אלא מדת הטוב מרובה.
כדרך שיש בצדיקים דרכים הרבה לכפרה כך יש ברשעים, יש שתולין לו להאבידו כדי ליתן שכר מיעוט מעשים טובים שעשה כמו שפירשנו, ויש שפוסקין לו חיים ושלוה לחסד אבותיו, כענין שנאמר (מלכים ב' י') בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל, ויש מאריכין לו עד שישוב בתשובה שלמה כדרך שעשה למנשה. ומן הגאונים ז"ל שאמרו שהקב"ה פוסק שלוה לרשעים לנסות בהם אנשי הרשע והתרמית שיהיו מתחזקין ברשעם ואומרים הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל (תהלים ע"ג) אך שוא עבור אלהים ומה בצע כי נשמור בריתו, וברוך היודע האמת.
